תשובה: יש לכך כמה סיבות. להלן נפרט את הסיבות:
סיבה ראשונה לכך שהתורה שבעל פה לא נכתבה, היא מפני שבכל דבר כתוב ייפול הספק מה התכוון הכותב, כי כל דבר כתוב יכול להיות רב משמעי, ולכן גם עליו יצטרכו פירושים נוספים, וגם על פירושים אלו יצטרכו עוד פירושים, וכן הלאה.
גם בחוק בבית משפט, להבדיל, ניתן לראות פירושים מגוונים של עורכי דין ושופטים שונים. הפירושים הם על אותו חוק ועל אותם מילים, כיוון שהחוק אמנם כתוב, אך אלה מבארים את כוונת הדברים כך, ואלה מבינים אחרת.
לעומת זאת, כאשר המחוקק מעביר את הכתוב בתוספת הסבר וביאור על־פה לשם הבהרת כוונת המילים הכתובות, ניתן יותר בקלות להבין את דבריו לאשורם ולעמוד על כוונתו האמיתית. שהרי הוא מסביר את הכתוב, ומרחיב את דבריו בהתאם לגיל ולרמת היושבים לפניו, עד שברור לו כי ציבור המאזינים אכן ירד לסוף דעתו. בדרך זו יכול להיות לבו סמוך ובטוח כי אמנם דבריו הובנו.
למשל, כאשר נבדוק את הצורה בה מועבר ידע בבתי ספר, נראה שהוא מבוסס על חומר כתוב, וגם על הסבר בעל-פה. שום אמצעי כתוב אינו יכול לבטא במדוייק ובצורה ברורה לחלוטין את מהות החומר המועבר, ואינו יכול למלא את מקומן של המעלות הטמונות בהסברה בעל-פה.
כיון שחיוני הדבר שהתורה - דבר ה' הכתוב - תהיה ברורה לנו וחד-משמעית, ושנדע מה לקיים וכיצד לפעול, היא ניתנה בצורה היעילה ביותר: כשהיא כוללת בכתיבה בקיצור ובמסגרת כללית את המצוות, ועליה יש הסבר בעל-פה בהרחבה ובפירוט, כדי שיהיה אפשר לבצע אותה הלכה למעשה, ללא כל טעות. ואכן, כל זמן שהתורה נלמדה בדרך זו של שילוב כיתוב עם הבהרה וביאור על־פה היו פחות אי הבנות ומחלוקות.
ואם תשאל, אם כן מדוע בכל זאת נכתבה בסוף התורה שבעל פה? שהרי יש לנו את המשנה ואת הגמרא, ומדוע בכל זאת כתבו אותם?
וכך עונה לנו הרמב"ם בהקדמה לספרו היד החזקה (הלשון מעובדת מעט)
כאשר ראה רבי יהודה הנשיא את ירידת הדורות והתלמידים מתמעטים והולכים והצרות מתחדשות ובאות ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת וישראל מתגלגלים בעולם והולכים לקצוות, והיה חושש שמא תישכח תורה שבעל-פה, ועמד הוא ובית דינו בהסכמת החכמים שהיו בזמנו לחבר ספר בקבלה הנתונה בסיני וסמכו על המקרא שכתוב "עת לעשות לה' הפרו תורתך", לכן חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם כדי שילמדהו במהרה ולא ישכח. וישב כל ימי חייו הוא ובית דינו ולימדו "המשנה" ברבים. עד כאן דבריו.
לכן, רבי יהודה הנשיא וחכמי דורו הגיעו להחלטה שחייבים להעלות על הכתב את התורה שנמסרה בעל-פה, משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ולכן סיכם רבי יהודה הנשיא את כל ההלכות וקרא לסיכום בשם "מִשְנָה".
באמצעות המשנה יכלו אנשי דורו ללמוד את התורה שבכתב ביתר קלות. אבל כיוון שהמשנה נכתבה ברמה מאוד גבוהה לכן ההבנה שלה הייתה אמנם קלה לבני אותו דור אבל לדורות הבאים שוב נוצר צורך לחבר ספרים שיסביר את המשנה.
ולכן לאחר כתיבת המשנה, היה צורך לפרש אותה. פירוש זה נמשך במשך כשלש מאות שנה על-ידי ה"אמוראים" עד שרבינא ורב אשי סידרוהו וחתמוהו הלא הוא התלמוד - ה"גמרא".
לאחר חתימת התלמוד היה צריך לפרשו עבור הדור החדש, והחלה תקופת פרשנותם של גאוני בבל והראשונים.
הרמב"ם לקח את כל התורה שבעל פה משנה, תלמוד, מדרשים וכו' וסידר אותם לפי הלכות מסודרות, סעיפים סעיפים.
אחריו חיבר הרב יוסף קארו את ספר "שולחן ערוך", כדי לסכם להלכה את כל פירושם של הקדמונים. ועדיין פירושים ודיוקים רבים - תופסים את רובו של דף ה"שולחן ערוך" - ומודפסים סביבו.
לעולם אין אפוא שלימות לתורה שבכתב אלא אם כן ניתנת עימה תורה שבעל-פה, ופירוש זה צריך להינתן מאותו מקור שנתן את התורה שבכתב, וכך עובר הפירוש מאב לבן מרב לתלמיד מדור לדור עד ימינו אנו.
חשוב לציין שאף פוסק לא המציא רעיונות יש מאין, אלא הכל בנוי על כללים שניתנו כיצד לפרש את התורה והמשנה והגמרא. ברגע שמשהו כותב בצורה מסולפת ומטעה, ניתן לעלות על זה, ולכן כל ההסברים שנכתבו בנויים על בסיס מסורת הדורות, וכל מי שינסה לעוות או לסלף ולא ללכת לפי כללי הפסיקה, יתקל באי הסכמה מצד יודעי התורה, כי השיטות בפסיקה נבנות בצורה מאוד רציונאלית ומוכחת.
סיבה נוספת לכך שבתחילה לא נכתבה התורה שבעל פה ולאחר מכן היא כן נכתבה מופיעה במדרש פרקי רבי אליעזר:
"מפני שראה הקב"ה שעתידים אומות העולם לכתוב עשרים וארבעה ספרים שיש בספר תורה נביאים וכתובים, ולהפכם לרעה ומינות, מסר סימנין למשה (של תורה) בעל-פה, ולא הסכימו מן השמים לכותבן עד לאחר שעמדה (התפשטה) אמונת אדום וישמעאל. פן יעתיקו אותם הגויים ויהפכו אותם לרעה כמו שעשו בתורה שבכתב. ולעתיד לבא ישאל הקב"ה מי הם בניו, ובני-ישראל מביאים ספר תורה, והאומות מביאים ספר תורה, אלו אומרים שהם בניו ואלו אומרים שהם בניו, והקב"ה שואל מי יש לו הסימנים שמסר בסיני בעל-פה ואין מי שיודע אותם כי אם ישראל. וזה שכתוב בנביאים (הושע ח): "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו".
סיבה שלישית לכך שלא נכתבה התורה שבעל פה ולאחר מכן כן נכתבה מסביר המהרש"א: (גיטין ס): "כדי שלא יסמוך האדם על הכתיבה ולא ילמוד יותר, ובודאי אי אפשר לכתוב כל הדברים שהפה יוכל לדבר בדברי תורה, לכך בדורות ראשונים שהיה לבבם רחב מיני ים נאמר שלא תכתב תורה שבע"פ כדי שיחזור על תלמודו ומשנתו תמיד ויהיו סדורים לו תמיד ללמוד ולהביאו לידי עשיה, אבל עתה עת שנתמעטו הלבבות ואי אפשר לזוכרם על ידי הלימוד בעל-פה מרבו ומשתכחת ממנו בעל-פה, עת הוא להביאו לידי עשיה על ידי שיהיו המצוות סדורים לו בכתיבה, אף על פי שעל ידי זה "הפרו תורתך" שלא יחזור על משנתו ותלמודו תמיד כי יסמוך על הכתיבה".
מקורות מסילות אל האמונה חלק ב'- הרב יוסף גבאי, אל המקורות חלק א- מאמר מהרב שמחה כהן.
