תשובה: נניח שאתה רוצה  ללמד את הבן שלך נהיגה, האם תאמר לו מה לעשות בכל רחוב ובכל סמטא? האם תאמר לו "בני היקר, אם קופץ לך חתול לכביש מיד תלחץ על הברקס!", ואם זה יהיה כלב? ואם זו תהיה פרה? ואם זה יהיה ילד ג'ינג'י? ואם זו תהיה זקנה עם שתי סלים?

אלא ודאי שבספרי התיאוריה ישנם כללים ועל פיהם להחליט בנוסעינו בכביש. שהרי ה"מחוקק" בספרי התיאוריה לא יכול להביא ולכתוב כל מצב שניתקל בכביש.

כך גם חכמים למדו ולומדים את כללי הפסיקה, איך לנהוג בכל מצב בחיים, ואותם הם מחילים על המצבים המשתנים בחיים. לא שייך לומר שבזמן התורה לא הייתה מכונית, אבל ישנם כללים בתורה האם מותר להדליק אש ומה נחשב אש, ואז חכמים בודקים אם במכונית ניצת ניצוץ של אש, ומסיקים מכך שלפי התורה אסור להתניע מכונית בשבת, וכך בכל מצב בחיים.

כמובן שלא שייך ואין זה הגיוני לפרט על כל מצב ומצב, אלא יש כללים וכאשר בנך ינהג לפי הכללים אתה יכול להיות בטוח שהוא נוסע כפי דרישת החוק.

תאר לך שתפסו נהג שנסע על 180 קמ"ש או שנסע ברמזור אדום והוא טוען להגנתו שכשכתבו את ספרי התיאוריה עדיין לא ייצרו את המכונית שלו וגם הכביש שהוא נסע בו עדיין לא נבנה... אז לדעתו אין סמכות לשופט לשפוט אותו כי המחוקק לא התכוון אליו, האם השופט יקבל "תירוץ" כזה?

לכן כיוון שחכמים לא מחליטים מעצמם מה ההלכה אלא רק משתמשים בכללים הכתובים בתורה כדי להחליט מה ההלכה, לכן הפסקים שלהם הם פסקי התורה.

נכון שלא כתוב בתורה שאסור לנסוע במכונית בשבת, אבל התורה כתבה כללים שאסור להבעיר אש, וכל מכונאי מתחיל יודע שבהתנעת מכונית כרוכה בהבערת אש, וכך עוד אלפי פסקים שנובעים ישירות מכללי ההלכה שהתורה הנחילה לנו לדור ודור.