תשובה: זו שאלה רגישה, שצריכה הבנה עמוקה. אנסה להסביר זאת עד כמה שאוכל, לפני כן רק אקדים ואומר שלא כל מה ששומעים בתקשורת קרה באמת, ולא כל מה שקרה באמת הוא רע באמת, הרבה מקרים התקשורת מנפחת לצורך ה"סקופ" והרייטינג וכך היא מעודדת אי הבנות בין הזרמים השונים, הרבה פעמים במקום להציג עובדות אז מציגים פרשנויות, נניח שרב מסויים לא הגיע לחתונה של רב אחר, אז יש כאלה שיפרשו זאת כמחלוקת ושנאה בין הרבנים וכדומה בעוד שהאמת היא שהרב מפאת עיסוקיו הרבים או זקנותו היה לו קשה להגיע לאירוע. ישנם רבנים שאפילו לא תובעים תביעת דיבה כנגד הכתב העיתונאי כי אין זה כבוד שרב יפנה לבתי משפט חילוניים בכדי להלחם על "כבודו" כביכול.
נקודה נוספת היא שלפעמים יש אנשים שאינם הגונים נמצאים סביב הרב הם יוצרים את המחלוקת והם אלו שמביאים כביכול את דברי הרב בעוד שהרב לא אמר כך את הדברים או לא יצא בצורה כזו. שועלים קטנים.
הנקודה העיקרית שאני רוצה לומר שהמחלוקות בין רבנים היא הרבה יותר קטנה ממה שיש מציגים זאת.
נכון שיש מחלוקות שבהם רב מסוים חולק על רב אחר או על זרם מסוים, כדי לענות על תשובה זו אנחנו צריכים קורס קצר בהיסטוריה יהודית.
עם ישראל מאז הגלות, היה מאוחד סביב הקהילה שלו וחלק מתפקידי מנהיג ישראל זה לגלות מבעוד מועד התנהגויות או מעשים שיכולים להזיק לקהילה היהודית ואז להתריע על כך, ועל ידי זה גדולי ישראל מנעו טעויות וסילופים של התורה שהיא מאז ומתמיד הייתה הלב של כל קהילה יהודית.
במשך השנים קמו קבוצות שונות ואנשים שונים שניסו להסיט את הקהילה המקומית מדרך התורה, וזה היה על ידי דרכים שונות וערמומיות שלא תמיד היו נראות ממש כנגד התורה,לדוגמא זה יכול היה להיות תוספת קטנה ליהדות, או לדוגמא היו מקרים שפתאום קם אדם שהראה את כוחו בניסים ומופתים ובתמורה לאמונה של ההמון שהתלהב ממעשיו הוא התחיל להסית ולהסיט את העם לקיים פחות מצוות ולעשות דברים כנגד התורה.
במשך כל הדורות עם ישראל סבל מאנשים וקבוצות אלו, אם היו אלו המתייוונים ואם היה זה שבתאי צבי, ועוד משיחי שקר שונים.
ובגלל תוצאות מרות אלו, של משיחי שקר שונים, כל תופעה ודרך חדשה שניסו להקים בתוך עם ישראל נתקלה בחשדות ובחששות מרובים שאולי זו שוב דרך חדשה ומסוכנת שתסיט את הקהילה כנגד קיום התורה והמצוות.
כל רב מסתכל מהזווית שלו על עבודת השם, והתורה לא שוללת מקרים שבהם רב מסויים יבין שדרך מסויימת היא לא מתאימה ויכולה לסכן את בני קהילתו. העיקר שהרב יאמר זאת לשם שמים ואחר בדיקה עמוקה ויסודית של העניין.
ולכן תפקיד הרבנים היה להזהיר את הציבור מדרכים חדשות ומהנהגות שלא נהגו בקהילה, ועל ידי הסינון הזה כל זרם שהתקבל בישראל עבר את מסננת השולחן ערוך ונבחן על פי מעשיו.
כשקמה תנועת החסידות, היא ספגה ביקורות רבות מצד הרבנים שחששו מסטייה מהדרך המקורית של עם ישראל, אבל במשך הדורות הוכח שהחסידות היא דרך לגיטימית בעבודת השם וממילא נתקבלה בעם ישראל.
לעומת זאת, הרפורמים או כל מיני "מחדשי" יהדות במשך כל הדורות- זוהו על ידי חכמי ישראל וכך נמנע קלקולים גדולים בעם ישראל ולכן זרמים אלו שסטו מהתורה נעלמו במשך הדורות, כי אם מצווה אחת לא צריך לקיים, אז לאט לאט כבר לא יודעים איזה מצווה נשאר לקיים בכלל...
ואם תשאל מדוע לפעמים (זה נדיר) יש רב שיוצא בחריפות כנגד רב אחר? ובכן התשובה היא שקודם כל זה נדיר, ואם זה קורה אנחנו צריכים להבין את העניין שמדובר פה לא על משחק שש בש מי מנצח או על משחק בניית ארמון בחולות. מדובר פה על עניינים ברומו של עולם! מדובר על חייהם הרוחניים הנצחיים של דורות שלמים, ואם הרב בחכמתו רואה שדרך מסויימת היא מסוכנת ויכולה להזיק לציבור הוא מרגיש מחויב להזהיר את הציבור.
תאר לך חולה מסוכן שנוטה למות והנה שני רופאים בודקים אותו, ואחד חושב שדרך טיפול מסוימת היא הנכונה ואילו הדרך שהרופא השני מציע היא המוטעית ולעומת זאת הרופא השני חושב להיפך.
ואם באמת איכפת להם מחייו ובריאותו של החולה, הם צריכים לדון ואפילו להתווכח ולומר את דעתם ללא חת כי מדובר פה בעניין של חיים ומוות.
וכך גם בעניין זה: כשרב מדבר כנגד רב אחר או כנגד שיטה מסוימת, מטרתו להזהיר את ציבור שומעי לקחו מדרך שיכולה לדעתו להוביל אותם לא למוות של רגע אחד ולא למוות של 70 שנה אלא למוות נצחי, להפסד נצחי.
ולכן מתוך דאגה ואיכפתיות, הרב מזהיר את שומעי לקחו מדרכים שלדעתו יכולים להוביל אותם לאבדון.
לעומתו, אותו רב שמחדש דרך חדשה בעבודת השם, אם הוא הולך על פי התורה וחושב שיש בזה תועלת לעם ישראל, הוא צריך לעמוד על שלו, כי זו שליחותו בעולם. אם לדוגמא הבעל שם טוב היה נכנע ולא מביא לעולם את דרך החסידות, היתה נמנעת דרך ייחודית של עבודת השם, ולכן הוא עמד על שלו ולימד את הרבים את דרך החסידות למרות ההתנגדויות והמחלוקות.
ועל זה אמרו חז"ל "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים" ובאמת הדרך החסידית זכתה להישאר בעולם ולהביא איתה יהודים עובדי השם בדרכים נוספות, והכל בתנאי שזה על פי השולחן ערוך וההלכה הצרופה.
ואם תשאל: אם כן, מה אנחנו הקטנים צריכים לעשות? האם גם אנחנו צריכים להיכנס למחלוקות אלו, האם נאמר שמה שמותר לרב מותר גם לי, ואם הרב יצא כנגד משהו זה או אחר אז גם עלינו מוטל להלחם בחירוף נפש כנגד האחר?
התשובה היא שרוב הפעמים "שב ואל תעשה" עדיף. לפי כללי ההלכה של שמירת לשון, אם ספק לנו מה נכון ומה לא נכון אז עדיף לא לומר, ולכן כשאנו רואים שני דעות בין שני רבנים אין זה מתפקידנו להתערב בין ההרים הגבוהים.
כמו שאומרים שהגר"א והבעל שם טוב זכו לגן עדן ולעומת זאת אלה מי שמחסידיהם שחלקו אחד על השני שלא לשם שמיים הם "זכו" לגיהנם.
לסיכום, המחלוקות בין רבנים הם מועטות ולא כפי שנשמע בתקשורת, ובנוסף לכך, הרבה פעמים מדובר בפרשנויות או ב"אנשי חצר" שמעוררים את המחלוקות.
ואמנם, יש מקרים של מחלוקות לשם שמים בין רבנים, וזה נובע מהדאגה לציבור שלא יוטעה על ידי אנשים שאינם מוסמכים, ומה שמוטל עלינו הקטנים, הוא להמנע בכל יכולתינו להתערב במחלוקות אלו, ולהשאיר את זה לאנשים הגדולים מאיתנו ועלינו להרבות באהבה ואחווה.
לסיכום אביא את ליקוט מדברי רבי נחמן על עניין המחלוקות בין הצדיקים שילמדו אותנו את היחס הנכון להסתכל על זה:
ספר ליקוטי עצות - ערך ברית, פגמו ותקונו
ג. מי שיודע בעצמו שפגם בטיפי מחו (הוצאת זרע לבטלה), צריך לחוס על עצמו שלא יכנס בלבו כלל המחלוקות והמריבה שבין הצדיקים, רק יאמין בכולם. כי כל הקושיות והעקמימויות שנופלים בדעתו על הצדיקים מחמת המחלוקות שביניהם הוא הכול מחמת שפגם בטיפי מחו. כי אם לא היה נפגם מוחו לא היה קשה לו עליהם כלל, והמחלוקת היא רק בשבילו (עין צדיק אות ח) (ה. ד'):
ספר ליקוטי עצות - ערך מחלוקות ומריבה
צריך להיזהר מאד, שלא יבלבל אותו המחלוקת שבין הצדיקים, רק יאמין בכולם. כי כל הבלבולים שבאים בדעתו על הצדיקים מחמת המחלוקות שביניהם ושאר קושיות שקשה לו עליהם, הכל בא עליו מחמת שפגם בטפי מחו, שמחמת זה רוצים לגרשו מן החיים האמתיים והנצחיים, שהם הצדיקי אמת והנלווים אליהם. עליו לחוס על עצמו ולקחת לעצמו תוכחה ומוסר מזה בעצמו, שנופלים בליבו קושיות על צדיקי אמת. ועל ידי זה דווקא ישוב אל האמת. (ה, ד):
מה שיש מחלוקת בין הצדיקים האמתיים זה נמשך מבחינת חלל הפנוי, עין בפנים. ואי אפשר להבין זאת בשכל, ועל כן אסור להרהר על זה המחלוקת רק להאמין כי אלו ואלו דברי אלוקים חיים, רק שאי אפשר לנו להבין זאת ואנו צריכין להתחזק רק באמונה לבד (סד, ד):
לקוטי תפילות חלק ראשון - הקדמה
צריך שיהיה לו אמונת חכמים, ולהאמין שכל המחלוקות שיש בין הצדיקים השלמים הוא רק בשבילו, כדי שייקח לעצמו תוכחה ומוסר על שפגם בטפי מחו, שעל זה נאמר "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים", כדי שיזכה לשוב ממוות לחיים, מחמץ למצה וכו' ועל כן אסור לו שיהיה קשה לו שום קושיא על המחלקת שבין הצדיקים האמיתיים, רק להאמין בכולם באמונה שלמה וכו'. עין שם כל התורה הנזכר לעיל, והנה על כל הדברים האלה צריך לשפך שיחו בתחנות ובקשות הרבה שיזכה להגיע לכל זה.
וכן מסביר רבי נתן מברסלב, שעל ידי פגם הברית אדם פוגם בטיפי המוח ואז נגרם על ידי זה גזירה שירחיקו אותו מהקדושה, אבל נשאר לו עוד בחירה והיא על ידי שהוא רואה שיש מחלוקות בין צדיקים והוא לא מתערב במחלוקת ומאמין ששניהם אמת למרות שזה לא מתקבל עליו במוח אבל על ידי שהוא מבין שמראים לו את עניין המחלוקת כדי שהוא ישוב בתשובה על מעשיו ולכן מראים לו את עניין המחלוקת
וכך הציטוט מדברי רבי נתן:
(56) ספר ליקוטי הלכות - הלכות תפילין הלכה ד
וְעַל - כֵּן שׁוֹלֵחַ לָנוּ צַדִּיקִים גְּדוֹלִים וְנוֹרָאִים מְאֹד, וְעַל - יְדֵי הַדַּעַת הַגָּבֹהַּ שֶׁל בְּחִינַת מַחֲלֹקֶת דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת מַקִּיפִין, עַל - יְדֵי זֶה דַּיְקָא הֵם מְתַקְּנִין וּמַחֲזִירִים בִּתְשׁוּבָה אֲפִלּוּ אֵלּוּ הָרְחוֹקִים שֶׁפָּגְמוּ בטיפי הַמֹּחַ, כַּמְבֹאָר בְּפֵרוּשׁ בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל, וְאֵין הַמְרִיבָה אֶלָּא בִּשְׁבִילְךָ כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּב מִמָּוֶת לְחַיִּים וְכוּ', כִּי לִכְאוֹרָה הֵם יְכוֹלִין לְהִתְרַחֵק עַל - יְדֵי זֶה, עַל - יְדֵי הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁבֵּין הַצַּדִּיקִים, כִּי אֵין יוֹדְעִין אֵיךְ לְהִתְקָרֵב וְקָשֶׁה לָהֶם קֻשְׁיוֹת עַל - יְדֵי הַמַּחֲלֹקֶת, נִמְצָא שֶׁיְּכוֹלִין ח"ו, לְהִתְרַחֵק יוֹתֵר עַל - יְדֵי הַמַּחֲלֹקֶת, אֲבָל בֶּאֱמֶת הַמַּחֲלֹקֶת דִּקְדֻשָּׁה זֶה דַּיְקָא תִּקּוּנָם, כִּי בֶּאֱמֶת רָאוּי לָהֶם לְהַרְחִיקָם מִלָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, כִּי עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר, "כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן". אֲבָל תֵּכֶף כְּשֶׁמַּרְגִּישִׁין זֹאת וְרוֹאִין וּמְבִינִים שֶׁמְּרַחֲקִים אוֹתָם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ ז"ל שָׁם, וּבְוַדַּאי אִלּוּ לֹא הָיָה נִפְגַּם מוֹחֲךָ לֹא הָיָה נִשְׁמַע לְךָ הַמְּרִיבוֹת שֶׁבֵּין הַצַּדִּיקִים וְאֵין הַמְרִיבָה אֶלָּא בִּשְׁבִילְךָ, וּבָזֶה מַשְׁמִיעִין אוֹתְךָ תּוֹכֵחָה עַל שֶׁפָּגַמְתָּ בטפי מוֹחֲךָ, שֶׁעַל זֶה נֶאֱמַר, "כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְכוּ'", עַיֵּן שָׁם. נִמְצָא, שֶׁבָּזֶה בְּעַצְמוֹ מַשְׁמִיעִין אוֹתְךָ תּוֹכֵחָה, כִּי דַּיְקָא עַל - יְדֵי זֶה הוּא תִּקּוּנָם, כְּשֶׁרוֹאִין בְּעַצְמָן שֶׁנִּשְׁמַע לְאָזְנֵיהֶם הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁבֵּין הַצַּדִּיקִים הַשְּׁלֵמִים, וַאֲזַי הֵם מְבִינִים שֶׁמְּרַחֲקִין אוֹתָם מֵהַקְּדֻשָּׁה, וַאֲזַי הֵם מַתְחִילִים לְרַחֵם עַל עַצְמָן מִסְתַּכְּלִים בְּעַצְמָן הֵיכָן הֵם בָּעוֹלָם, שֶׁפָּגְמוּ כָּל כַּךְ עַד שֶׁמַּרְחִיקִין אוֹתָן וַאֲזַי הַהִתְרַחֲקוּת הוּא תַּכְלִית הַהִתְקָרְבוּת.
